בכפר קטן השוכן ליד הים חיה אישה רכלנית, איש לא ידע בת כמה היא אבל כולם ידעו שהיא יודעת הכל, היה לה כישרון מיוחד לדעת מה עושים כולם וללכת לספר על כך לכל מי שרק מוכן לשמוע, לכן בכפר הזה היה מאד קשה לשמור סודות.
באותו כפר חיה אישה צעירה שמזלה לא האיר לה פנים, ויום אחד בשעה שעברה בכיכר המרכזית של הכפר, היא ראתה את האישה הרכלנית עומדת ודברת מאחורי גבה, דברים קשים נאמרו שם, היא לעולם לא תתחתן, היא לא יפה וגם לא חכמה ועוד ועוד רכילויות מרושעות כאלה ואחרות.
האישה הצעירה בלעה את העלבון וחזרה לביתה, אך באותו לילה, איש לא ידע מדוע ואיך, היא השיבה את נשמתה לבורא.
בבוקר הזה האישה הרכלנית התעוררה עם תחושה כבדה, וכששמעה את מה שקרה התחושה רק הלכה והתגברה, עד שלא יכלה עוד לסבול ורצה אל קצה הכפר אל ביתו של האיש החכם, היא סיפרה לו שהאישה הצעירה מתה יום לאחר שהעליבה אותה וביקשה שיאמר לה שאין זה בגללה.
החכם ביקש ממנה לקחת שק גדול ולמלאו בנוצות. כשחזרה אליו עם השק ביקש: "מחר בבוקר טפסי אל המגדל הגבוה בכפר ופזרי את הנוצות מן השק".
האישה הקשיבה ועשתה כדבריו בלי לספר על כך לאיש.
למחרת חזרה וסיפרה לחכם שפיזרה את הנוצות. "ומה עכשיו"? שאלה, "עכשיו עליך לאסוף אותן חזרה אל תוך השק". אמר בשלווה רבה.
האישה יצאה בלי לאמר מילה, כל היום שלמחרת עמלה וניסתה בכל כוחה לאסוף את הנוצות, אך כל מה שמצאה היו מספר נוצות בודדות ומלוכלכות.
היא שבה אל החכם עם שק כמעט ריק ועיניים מיואשות ושאלה "בשביל מה כל זה?" והחכם אמר לה: "למילים שאנו אומרים יש כח, כמו הנוצות, הן מתפזרות לכל רוח, חלקן לדרכים טובות וחלקן לדרכים רעות, אך לעולם, לעולם לא נוכל להשיב אותן חזרה".