יום אחד, שלמה המלך זימן אליו את משרתו ודרש ממנו לבצע משימה בלתי אפשרית. שלמה המלך אמר לו: "אני מעוניין לענוד טבעת קסם. אדם עצוב שיביט בטבעת יהפוך מיד לשמח, ואדם מאושר שיביט בה יהפוך עצוב ברגע". המשרת הנאמן יצא מיד אל המסע בעקבות הטבעת המסתורית. חלף חודש, חלפו חודשיים, והמשרת, שביקר אצל כל צורף ורוכל בממלכה, נותר ללא מענה. חלפו עוד חודשיים, המשרת הגיע עד לגבולותיה של הממלכה, אך עדיין לא מצא איש אשר שמע על טבעת קסומה שכזו. המשרת הנאמן, הפך עם הזמן למתוסכל. בכל מאודו רצה להגשים את משאלתו של אדונו, אך כל כמה שלא ניסה, לא עלה בידיו למצוא את הטבעת המסתורית. הדיכאון עלה בו והוא כמעט אמר נואש, עד שיום אחד הגיע לסדנתו הקטנה של צורף עני בכפר קטן. המשרת, שכבר לא היה לו מה להפסיד, שאל גם את הצורף הזקן: "אמור לי אדוני, האם שמעת מימיך על טבעת קסומה הגורמת לסובל להפוך למאושר ואת המאושר הופכת לסובל?" הצורף הזקן חשב שני רגעים, הוציא טבעת נחושת קטנה מאחת המגירות, חרט עליה דבר מה והגיש למשרת. המשרת, שבמשך החודשים שעברו הספיק לאבד כל תקווה, נתן מבט אחד בכתובת על הטבעת, ומיד אורו עיניו. הוא הודה לצורף, שילם לו שק מטבעות זהב ומיהר, מאושר, לכיוון ארמון המלך שלמה. כשהגיע המשרת לבסוף לארמון המלך, שמח שלמה וצהל עד מאוד, הוא לא האמין שמשרתו באמת יחזור אליו עם תוצאות. המשרת הגיש לאדונו את הטבעת, המלך החכם נתן בה מבט אחד ומיד נעלם החיוך מפניו. כל אנשי חצר המלכות הסתקרנו לראות מה כתוב על הטבעת הקסומה, ולבסוף כשהביטו בה, ראו את המשפט הפשוט הבא: *"למרות הכל, גם זה יחלוף"*
מוסר השכל: בתקופות טובות לזכור שהכל בר חלוף ולכן להודות על הטוב. מצד שני, וזהו הצד המשמח של המשפט, כל הסבל, כל התסכול, כל הימים הקשים אותם אנחנו חווים במיוחד בשנה האחרונה, גם אלה עתידים להיעלם ולהישכח כלא היו. אפילו הרגעים הקשים ביותר חולפים בסופו של דבר.