שכונות רבות לה לירושלים אך ישנן שכונות בה שנעלמו כלא היו.

השכונות נמחקו פיסית וגם בזיכרון ההיסטורי נשכחו מסיבות שונות.

השכונות הן: שכונת ג'ורת אל ענאב, שכונת שמעא, ושכונת בית יוסף. שלושתן על ציר גיא בן הינום בואכה אבו תור.

1. ג'ורת אל ענאב

גָ'וּרַת אלעִנָּאבּ (בעברית: "גוב השיזף") הייתה שכונה שנוסדה בידי כמה עשרות משפחות יהודיות דלות אמצעים ב-1892, בגיא בן הינום, שבין בריכת הסולטן לממילא, והתקיימה במקום זה עד 1948. על חלק מהשטח שבו הייתה השכונה נמצאים כיום מתחם חוצות היוצר ופארק טדי.

השכונה נוסדה בידי יהודים מקרב עדות המזרח, בעיקר מעדת המוגרבים (יהודים מצפון אפריקה), שהתגוררו עד לאותו זמן בעיר העתיקה. הם רכשו את הקרקע מסוחר בהמות ערבי, שמכר להם את חלקו הדרומי של שוק הבהמות שפעל במקום. בין המייסדים היו המשפחות אלבז, נחמיאס, תורג'מן, יפרח, כהן, שאול, שחדה משה, אזולאי, טואטי (שהיה חזן, גבאי בית הכנסת שנבנה בצמוד לבית תורג'מן, ושימש "כמוכתר") ואחרים. השכונה בשיא גודלה כללה כ-50 בתים, שבאחד מהם פעל בית כנסת ותלמוד תורה, ובתיה השתרעו מצידו הצפוני של מתחם חוצות היוצר של ימינו, ומצידו הדרומי.

מתחם חוצות היוצר עצמו, נבנה מאוחר יותר ע"י הבריטים כאזור מלאכה ומסחר. בשכונה היו שתי טחנות  שאחת מהן הייתה שייכת למשפחת ברמן, בעלי מאפיית ברמן. אוכלוסיית השכונה, ברובה, נחשבה לבעלת מעמד סוציו אקונומי נמוך. מאז מאורעות 1921 סבלו תושבי השכונה מפעם לפעם מהתנכלויות של ערבים, ביניהם משתתפי תהלוכת חגיגות נבי מוסא שעברה בסמוך. במהלך שנות העשרים נטשו רבות מהמשפחות יהודיות את השכונה, וזו הפכה לשכונה מעורבת ליהודים וערבים, שקנו או שכרו את הבתים מבעליהן היהודים. ב-1932 השכונה הייתה צפופה מאוד, ובמפקד יהודי ירושלים שנערך ב-1939 ביוזמת הסוכנות היהודית, נמנו בה רק משפחות יהודיות בודדות. ב-1948 ננטשה השכונה ובשטחה עבר הקו העירוני שהיווה את הגבול בין ישראל לירדן, עד 1967. בתי השכונה נותרו בחלקם הרוסים באתרם המקורי, ומפעם לפעם חדרו ילדים משכונת ממילא כדי לשחק בהם ולבזוז את תכולתם שנותרה במקום. לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד העיר, נהרסו כל בתי המגורים הנטושים.

השכונה נחשבת במחקר כ"אחות" לשכונת שמאעה והן נקראות "השכונות הנעלמות" בשל העלמותן מהנוף פיסית ומיעוט התיעוד והמחקר אודותיהן.

2. שמאע

שמאעה (גם "שמאע", או "שמעא" שם רשמי: "שערי ציון") הייתה שכונה יהודית בגיא בן הינום. כיום שני השרידים היחידים ממנה הם הבתים ששוכן בהם היום הסינמטק של ירושלים וכן המרכז העירוני למוזיקה ע"ש אלפרט שבו היה למעשה בית הכנסת של השכונה בעבר. היא נוסדה למרגלות בית החולים למחלות עיניים סנט ג'ון, והשתרעה בעיקר על קרקעית העמק עד מרגלות הר ציון.

שמה הרשמי של השכונה היה אמנם "שערי ציון", אך בציבור נודעה השכונה בעיקר בשם שמאעה (או "שמעא"). מקור השם לא ברור כל צרכו, אולם רבים מייחסים אותו, בעקבות החוקר גוסטב דלמן, לשיבוש של שמו הצרפתי של חקל דמא, האתר ההיסטורי הנוצרי המצוי במורד העמק, כמה מאות מטרים מדרום למקומה של השכונה בעבר. אין קשר בין שמה של השכונה לשמו של "מרכז מסחרי שמאע" שהוקם בסמוך לה בשנות ה-20 של המאה ה-20 ונקרא על שם מייסדו, אליהו יוסף שמאע. 

הבדיחה מספרת שהשם ניתן לה כך כי תמיד שאלו: אתה בא לגור שמה? ואז הייתה התשובה השתגעת שאני אגור שמה בחור הזה? וכך נשתרש השם. (אבל זו רק הבדיחה)

ב-1958 החליטה עיריית ירושלים במסגרת הענקת שמות עבריים לשכונות בירושלים, להסב את שם השכונה ל"שמעה", על שם אחיו של דוד המלך, ואולם השינוי לא נקלט בציבור.

השכונה הוקמה בשנת 1900 ע"י כ-25 משפחות מיוצאי כורדיסטן ומונסטיר ומשפחות ספרדיות נוספות, בעיקר מזרחיות, שהתגוררו לפני-כן בעיר העתיקה. עד 1925 גדלה השכונה והתגוררו בה, בבתים דלים, כ-70 משפחות, שבהם למעלה מ-200 אנשים. התושבים בנו בית כנסת בצמוד לאחד מהבתים, משום שהשלטונות לא הרשו להם לבנות בית כנסת נפרד. החל מראשית שנות ה-20, ובייחוד במהלך פרעות 1929, סבלו תושבי השכונה מפגיעות חוזרות ונשנות מצד הערבים, למרות שעם שכניהם הקרובים במורדות הגיא היו יחסי שכנות ידידותיים. תושבי השכונה התקשו להתארגן להגנה, ולמרות שנכללו במרחב ההגנה הירושלמית של המוסדות הלאומיים, וקיבלו סיוע ציבורי מאנשי בית"ר, ננטשה השכונה ממרבית מתושביה היהודים במהלך שנות ה-30. תחתיהם נכנסו לגור בבתים הקטנים משפחות ערביות, שקנו או שכרו את בתיהן מהתושבים היהודים, או נכנסו אליהן ללא היתר. השכונה הייתה לשכונה מעורבת של יהודים וערבים, ונודעה כשכונת עוני. בינואר 1939, במהלך המרד הערבי הגדול, נותרו בשכונה רק 6 משפחות יהודיות, שביקשו סיוע בשמירה כדי שהשכונה לא תינטש. אולם לאחר שאחד התושבים, מרדכי מזרחי, ששימש כמוח'תאר השכונה באותה תקופה, נרצח בפברואר 1939, נטשו התושבים היהודים האחרונים את השכונה. בשנים הבאות הייתה השכונה לשכונה ערבית לחלוטין. במהלך מלחמת העצמאות נכבשה השכונה שהייתה בדרך המקשרת את הר ציון לימין משה ע"י ההגנה ותושביה הערבים נמלטו. השכונה לא אוכלסה בגלל התנגדות צה"ל שרצה להשאיר את האזור פנוי לגישה להר ציון. ב-1951, אף כי הייתה חשופה לירי צלפי הלגיון הירדני התיישבו בבתיה ההרוסים כמה עשרות משפחות עולים מארצות המזרח. בית הכנסת של השכונה בשנות ה-50 היה המבנה הגדול במורדות הר ציון, שבהווה שוכן בו המרכז העירוני ע"ש אלפרט. מבנה זה שימש גם את תנועת הנוער עזרא. ב-1955 תוארה השכונה במילים: "שכונת עולים הנתונים במצוקה קשה, למרגלות הר ציון" ונכלל בתוכנית המתאר של ירושלים כאזור הריסה שלא ניתן לדללו ולשקמו אלא יש להרסו כליל. התושבים התבצרו בשכונה המסוכנת למגורים למרות ניסיונות העירייה לפנותם, ודרשו דיור חלופי. התושבים פונו לבסוף רק אחרי 1967 והאזור הפך לאחר מספר שנים ביוזמת העירייה לגן פתוח כחלק מסובב חומות ירושלים.

השכונה נחשבת במחקר כ"אחות" לשכונות ג'ורת אל ענאב ובית יוסף והן קרויות "השכונות הנעלמות" בשל העדרן מהנוף כיום ומיעוט התיעוד והמחקר אודותיהן.

3. בית יוסף

בית יוסף הייתה שכונה יהודית קטנה בירושלים בין 1887-1929 בערך. לאחר 1929 השכונה נטמעה בשכונת אבו תור הערבית.
את השכונה הקימו היזמים יוסף נבון (שעל שמו נקראה השכונה) ושלום קונסטרום עם הבנקאי יוהנס פרוטיגר, כחברה עסקית. התכנון המקורי היה להקים 50 בתים ובית כנסת על גבעה מבודדת לצד דרך חברון, באזור שומם יחסית שנקרא "דיר אבו תור", בצד בתי מידות ערביים שהחלו להיבנות באזור במקביל.
ב-15.7.1887 התפרסמה בעיתון "החבצלת" מודעה על הקמת "בתים ליחידים על הקרקעות שמחוץ לעירנו" למסירה מיד עם סיום בנייתם. מחיר כל בית, שכלל "חדר אחד בן שבע על שש אמות", מטבח ("בית תבשיל"), שירותים ("בית כיסא") וחלק יחסי בבור המים ובחצר המשותפת היה 100 פרנק (75 נפוליאונים) בתשלום "עם נשך קטן במשך שנים רבות" (כלומר משכנתא). הבתים קסמו לאוכלוסייה שלא השיגה ידה לרכוש בתים ממערב (בשכונות שנבנו לאורך רחוב יפו) ותוך יומיים מפרסום המודעה נרשמו רוכשים לכל בתי השכונה.
אולם, שנת בצורת, קשיים בירוקרטיים וריחוק השכונה מכל מקום ישוב יהודי גרמו לכך שעד ספטמבר 1888 הוקמו רק 27 בתים. השכונה נבנתה בצורת שני טורי בניינים, ללא חצר פנימית (כמקובל בשכונות שהוקמו באותה עת כמו בית דוד ("חצר הרב קוק") למשל). ארבעה מתוכם היו דו-קומתיים וכוסו רעפים. ב-1897 כתב אברהם משה לונץ בלוח ארץ ישראל שבשכונה מתגוררות רק 15 משפחות יהודיות. העצירה בהתפתחות השכונה נבעה בחלקה מהתדרדרות מצבם הכספי של השותפים, ובפרט של פרוטיגר, שפשט את הרגל. נתון זה מחוזק ע"י תביעה שהוגשה לוועדה לנפגעי הרעש שפקד את ירושלים ב-1927 וע"י שמואל יוסף עגנון, הכולל את אזכור השכונה במסעות הכלב בלק ברומן "תמול שלשום". עד מאורעות 1929 התדלדל היישוב היהודי בשכונה ולאחר מכן היא נטמעה כליל באבו תור הערבית. בנייני השכונה נמצאים בחלקו המזרחי של הכפר (שהיה בשליטת ממלכת ירדן עד מלחמת ששת הימים), סמוך לקו הגבול עם חלקה המערבי. הטור המערבי מצוי ברחוב עין רוגל מספר 9–23.

סיכום

שלושת השכונות פשוט נעלמו כל אחת מסיבותיה שלה ולאחר מלחמת ששת הימים לא נותר מהן זכר, עקב כך שהאוכלוסיות שלהן היו ממעמד סוציו-אקונומי נמוך הן גם לא תועדו בספרות המחקרית ורק בשנים האחרונות נחקרו ע"י ד"ר ראובן גפני.

אז בפעם הבאה שאתם מטיילים בחוצות היוצר או בסינמטק של ירושלים או בגיא בן הינום עצמו, תדעו שאתם הולכים במקום בו היו בעבר שכונות שפשוט נמחקו פיסית למעט שרידים מעטים וכן נמחקו מעל דפי ההיסטוריה עקב חוסר תיעוד.