הממלוכים? מי?

הממלוכים בארץ ישראל: שליטה צבאית, פוליטית ותרבותית

התקופה הממלוכית בארץ ישראל, נמשכה מהמאה ה-13 ועד המאה ה-16, והיא מהווה פרק משמעותי בהיסטוריה של האזור, שבו הושג שלטון יציב של צבאות ממלוכיים על חבלי ארץ ישראל. תקופה זו לא רק הציגה שליטה פוליטית וצבאית, אלא גם תרמה רבות להתפתחות תרבותית, אדריכלית וכלכלית של האזור. הממלוכים היו עבדים צבאיים שנשכרו ככוח לוחם על ידי שליטי האיוביים, ולבסוף, באמצעות כוחם הצבאי והפוליטי, השתלטו על מצרים וארץ ישראל והקימו שלטון חזק ויציב.

רקע כללי: עליית הממלוכים לשלטון 

הקדמתה של עליית הממלוכים קשורה לקריסת האימפריה האיובית, שהייתה מדינה מוסלמית שנוסדה על ידי סלאח א-דין. לאחר מותו של סלאח א-דין בסוף המאה ה-12, האימפריה האיובית עברה שורה של חילופי שלטון פנימיים, מלחמות ירושה וקרביים בין האחוזות השונות. כל שליט מקומי באיוביים ניהל מדינה עצמאית כמעט לחלוטין, מה שהוביל לירידה בכוחה של האימפריה האיובית. בנוסף, האיוביים היו תחת איום מתמיד מצד הצלבנים במערב ומצד המונגולים במזרח, דבר שהוביל לאי יציבות באזור. בתקופה זו, הממלוכים – עבדים צבאיים שנשכרו בעיקר ממדינות אזור קווקז, טורקיה ודרום רוסיה – זכו להשפעה רבה בשירותים הצבאיים והחלו להשתלט על עמדות מפתח בצבאות האיוביים. ב-1250, לאחר סדרת מהפכות צבאיות, השתלטו הממלוכים על מצרים והפכו לשליטים של הממלכה האיובית לשעבר. עם הזמן, הממלוכים הרחיבו את שלטונם למזרח התיכון, ובמיוחד לארץ ישראל, שהייתה נחשבת לאזור אסטרטגי וחשוב מבחינת דתית ופוליטית. אח, מהדמויות המרכזיות שעמדו בראש הממלוכים והיו אחראיות להתבססות השלטון הממלוכי בארץ ישראל היה אל-מַלִּך' א-זַהִיר בייברס – סולטאן מצרי, שנודע בתור מנהיג דגול שהשפיע רבות על עתיד האזור. 

שלטונם של הממלוכים בארץ ישראל 

עם הכיבוש הממלוכי של ארץ ישראל, האזור נמצא במרכז המאבקים האזוריים בין הצלבנים למוסלמים. הממלוכים לא רק הדפו את הצלבנים, אלא גם הצליחו להרחיב את גבולותיהם ואת שליטתם על מרבית שטחיה של ארץ ישראל, כולל ירושלים. תקופה זו מאופיינת במאבקים צבאיים עם הצלבנים, אך גם בתקופה של יציבות יחסית ושלל פעולות של ממשל, שיקום אדריכלי ושגשוג כלכלי. 

בייברס: הגיבור הממלוכי והמאבק מול המונגולים והצלבנים 

אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בתקופה זו היה בייברס (1277–1260), שהפך לסולטאן הממלוכי במצרים וארץ ישראל אחרי סדרת קרביים שזעזעו את המזרח התיכון. בייברס היה ממקור קווקזי, שנשבה כעבד והפך למפקד צבאי תחת שלטון הממלוכים. לאחר ששוחרר, הוא השתלב במערכת השלטונית הממלוכית, וב-1260 הפך לסולטאן של מצרים וארץ ישראל. בייברס נודע בעיקר בזכות כיבושיו הצבאיים המוצלחים והשפעתו על יציבות השלטון הממלוכי. פועלו התאפיין בשורה של הישגים צבאיים, פוליטיים ותרבותיים. הוא זכור במיוחד בזכות ניצחונו המפורסם בקרב עין ג'אלוט (1260), שבו הצבא הממלוכי, בהנהגתו, הצליח להדוף את הפלישה המונגולית לארץ ישראל. הקרב הזה היה סמן מובהק של סיום ההתפשטות המונגולית בעולם האסלאמי ותחילת ירידת כוחם. המונגולים, שהיו כוח צבאי אדיר, ניסו להשתלט על המזרח התיכון במטרה לכבוש את מצרים וארץ ישראל. הניצחון הממלוכי בעין ג'אלוט היה לא רק הישג צבאי, אלא גם פוליטי ותרבותי, משום שהוא שמר על עצמאות העולם האסלאמי במצרים וארץ ישראל והדף את אחת מהאימפריות החזקות ביותר של תקופתו. לאחר הקרב, בייברס המשיך במאבק נגד הצלבנים ששלטו במבצרי החוף כמו עכו ויפו. הוא השתלט על מספר ערים בצפון הארץ, ובכך חיזק את שליטתו גם במערב ארץ ישראל. בייברס הצליח להדוף את הצלבנים ולהשיב את רוב הערים החוף לידי המוסלמים, כולל את העיר עכו ב-1268. 

מבנה השלטון הממלוכי 

השליטה הממלוכית בארץ ישראל הייתה מערכת ריכוזית של שלטון צבאי. כל חלק בארץ נשלט על ידי נציג צבאי שנקרא "אמיר", שמינה אותו הסולטאן הממלוכי במצרים. הממלוכים לא היוו שלטון אזרחי קלאסי, אלא שלטון שהתבסס בעיקר על כוח צבאי ומשטר של שליטים מקומיים שניהלו את הערים והאזורים השונים. במרכז השלטון הממלוכי בארץ ישראל עמדו הערים ירושלים, עכו, יפו, נצרת ועזה. ירושלים, שהיא העיר הקדושה לשלוש הדתות, הייתה תחת שליטה ישירה של הממלוכים, שהשקיעו בה משאבים רבים. הממלוכים טיפלו בשיפוצים ובתחזוק של מבנים דתיים בעיר, ובראשם כיבוש מסגד אל-אקצא ושיפוצו, מה שהפך אותו לאחד מסמליהם הדתיים והפוליטיים החשובים של שלטונם. 

התחזקות השלטון הממלוכי בארץ ישראל 

לאורך שלטונו, בייברס עשה רבות לשיקום ולחיזוק המבנה הצבאי של הממלוכים, והעניק חשיבות רבה לערים המרכזיות בארץ ישראל. הוא טיפל בהגנה על הערים האסטרטגיות כגון עכו ויפו, ביצר את חומות הערים ושיפר את תשתיות התקשורת והתחבורה בין הערים השונות. בייברס גם השקיע בבנייה ובשיפוץ של מוסדות דתיים ותרבותיים. בתקופתו נבנו מסגדים, בתי מדרש, ותחנות מסחר שתרמו לשגשוג הכלכלה המקומית. בנוסף, הוא עשה מאמצים להבטיח יציבות במערכת השלטונית על ידי ניהול של שלטון חזק ומרוכז, שבסיסו היה דיכוי של התנגדויות פנימיות ושמירה על סדר חברתי. 

ההשפעה התרבותית והאדריכלית של בייברס 

השליט הממלוכי לא רק שהתעסק בהיבטים צבאיים ו פוליטיים, אלא גם בקידום התרבות והאדריכלות. בייברס שיפר את האדריכלות בעיר ירושלים, שבמהלך תקופת שלטונו הפכה לאחת הערים החשובות ביותר בממלכה הממלוכית. הוא תרם לשיפוצים במתחם הר הבית והקים בה מסגדים ומדרסות (בתי ספר אסלאמיים). בנוסף, בייברס היה אחראי למספר פרויקטים אדריכליים בולטים גם ברחבי ארץ ישראל, כולל חומות וארמונות ברחובות ירושלים, עכו וערים נוספות. הוא גם פעל לפיתוח תשתיות תחבורה והקמת תחנות מסחר, שהפכו את האזור למוקד סחר חשוב בין מזרח למערב. הממלוכים גם חיזקו את היציבות הכלכלית על ידי פיקוח הדוק על מסחר במוצרים אסלאמיים חשובים כמו תבלינים, בדים וקטניות. 

האדריכלות הממלוכית 

האדריכלות הממלוכית הייתה משמעותית והשפעתה ניכרת עד היום. האדריכלות הממלוכית בארץ ישראל כללה בניית מסגדים, חומות, בתי מדרש, מקוואות ומבנים ציבוריים, שכולם שימשו לא רק למטרות דתיות אלא גם להצגת עוצמתם של הממלוכים. אחד מההישגים הבולטים של האדריכלות הממלוכית היה עיטורם של המבנים בעבודות קרמיקה ופסיפס צבעוני, עמודים מפוארים, וגגות בעלי צורת כיפה שנבנו בשיטות טכנולוגיות מתקדמות. בירושלים, למשל, הממלוכים הקימו את חומות העיר מחדש, שיפצו את הר הבית והרחיבו את מתחם אל-אקצא, שנשאר אתר דתי ופוליטי חשוב. באזורים אחרים כמו עכו ויפו, בניית חומות מבצריות הייתה חיונית להבטחת השליטה של הממלוכים באזורי חוף חשובים. כמו כן, נבנו שווקים, מסגדים, בתי מדרש ומדרסות (בתי ספר דתיים), ששימשו למטרות דתיות וחינוכיות. 

הכלכלה והמסחר בתקופה הממלוכית 

התקופה הממלוכית בארץ ישראל הייתה תקופה של יציבות כלכלית יחסית. ארץ ישראל הייתה ממוקמת במרכז צירי סחר בין המזרח הרחוק לאירופה, דבר שיצר מסחר פעיל בין הממלוכים, אירופה, צפון אפריקה, המזרח התיכון ודרום אסיה. הממלוכים פיתחו את נמל יפו, שהיה אחד מהנמלים המרכזיים בסחר עם אירופה, וכן את נמל עכו. סחורות יקרות כמו תבלינים, קטניות, בדים, חוטים, וזהב עברו דרך ארץ ישראל והביאו עושר לממלוכים. הם גם פיתחו את החקלאות בארץ ישראל, והקדישו תשומת לב לשיפוט ותחזוק מערכות המים והחקלאות. בערים כמו עכו ויפו פעלו שווקים גדולים בהם סחרו סוחרים מאירופה ומצפון אפריקה. 

הירידה בסוף  שלטונו של בייברס 

למרות הישגיו המרשימים של בייברס, שלטונו לא נמשך לנצח. לאחר מותו ב-1277, הייתה ירידה בכוחו של השלטון הממלוכי. הממלוכים לא הצליחו לשמר את עוצמתם באותה מידה, והאימפריה התפצלה לתחומים שוררתם תחרות פנימית. כל זאת, בזמן שהאימפריה העות'מאנית החלה להתפשט ממזרח. 

סיום השלטון הממלוכי: פלישת האימפריה העות'מאנית 

השלב הסופי של שלטון הממלוכים בארץ ישראל היה בעקבות פלישת האימפריה העות'מאנית. בשנת 1516, לאחר סדרת קרבות, הצליחו העות'מאנים להכות את הממלוכים בקרב מרג' דביב (מרג' דאביק) ולהכניע את השלטון הממלוכי במצרים וארץ ישראל. בעקבות הקרב, הממלוכים איבדו את השלטון וארץ ישראל נרשמה תחת שליטת העות'מאנים, שהקימו אימפריה חדשה ועתירת כוחות צבאיים. 

השפעות הממלוכים למרות נפילתם, השפעת הממלוכים נותרה ניכרת במספר תחומים: 

1. אדריכלות – העיצובים והסגנונות של האדריכלות הממלוכית, במיוחד בתחום המסגדים, היכלי העיר והחומות, נותרו אבן דרך בתרבות הבנייה האסלאמית.

2. המשטר – הממלוכים הקנים מערכת שלטונית שהתבססה על צבא מקצועי, שהיא דוגמה לשלטון צבאי ריכוזי ויעיל.

3. התרבות והדמוגרפיה – הממלוכים תרמו להתפשטות השפעתה של התרבות האסלאמית, ולא היה זה רק בשדה הקרב אלא גם בתחומים אחרים, כמו שירה, ספרות ודקדוק.

סיכום 

התקופה הממלוכית בארץ ישראל הייתה תקופה של יציבות פוליטית בשלטון צבאי, אך גם תקופה של שגשוג כלכלי ותרבותי. הממלוכים הצליחו לשמור על שליטה על האזור במשך כ-250 שנה, ולהשפיע באופן משמעותי על האדריכלות, התרבות, והכלכלה. התקופה הממלוכית השאירה את חותמה עד לתקופה העות'מאנית, שצמחה לאחר מכן, והייתה חוליה חשובה בהיסטוריה של ארץ ישראל.