אמפיתאטרון ותאטרון - מה יש הבדל?

בארץ נמצאו עד עתה כ-20 תאטראות: ציפורי, חמת גדר, טבריה, בית שאן – 2 תיאטראות ואודיאון, דאר, לגיו (צומת מגידו), שוני – פולחן אסקלפיוס, קיסריה – 2 תיאטראות במרחק של 200 מ' מהמפורסם (אודאיון), סבסטיה, ניאה פוליס – שכם, אנטיפטרוס - אודיאון, יריחו, עפ"י יוסף בן מתיתיהו היה תיאטרון גם בירושלים אך הוא לא התגלה עדיין בחפירות. ההנחה היא שהיו עוד. כל התאטראות בארץ בסגנון רומי. 
תאטרון הוא חלק מפולחן דתי והוא התפתח ביוון העתיקה עם הצגות לאל דיוניסוס. 
ביוון בהתחלה השחקנים היו רק גברים אך ברומא נכנסו גם שחקניות לתאטרון. 
כשהרומאים כבשו את יוון הם הכניסו שינויים גם במופעים בנוסף לאדריכלות. 
ההבדלים התרחשו בהדרגה, כשהרומאים העדיפו הופעות פשוטות יותר ועממיות – מִימוֹס ופנטומימה. 
המימוס – חיקויים שונים, נועד לשרת לעג לקבוצות באוכלוסייה, לדמויות בחברה, למיעוטים כמו נוצרים. 
הפנטומימה – שחקן שגילם דמויות שונות ללא מילים, דמויות אקטואליות או מיתולוגיות. 
אם אצל היוונים ההופעות היו כבדות - לרב טרגדיות בהן לגיבור היה פגם והוא נפל בסוף עקב כך והקהל היה חווה את ירידת הגיבור ומזדהה איתו. 
הרומאים עברו לסגנון קליל יותר. הם אהבו יותר קומדיות ואף הוסיפו את הסטירה שהיתה ברמה נמוכה יותר השחקנים הלכו עם מסכות גדולות. 
היוונים הסתמכו יותר על מדרון טבעי ושם בנו את התאטרון. 
הרומאים הלכו נגד הטבע ומבנה התאטרון הרומי לא היה חייב להיות מושתת על מדרון טבעי, הוא לא היה תלוי בו, אך ניצלו אותו כשהיה. הרומאים משכללים את התאטרון היווני – התאטרון היווני היה פתוח מקדימה והתאטרון הרומי היה סגור מכל צדדיו למעט מלמעלה. 
המושבים בתאטרון הרומי היו ב-180 מעלות. 
לתאטרון הלכו באור יום כי לא הייתה אז מערכת תאורה.
 

 מבנה התאטרון הרומי באיור (תמיד חצי עיגול): 


הקוֵואות CAVEA  = מושבים (4 ו-5). בתאטרון הרומי היו 2-3 קוואות. הקוואה התחתונה הייתה בד"כ על מדרון טבעי, והנוספות על קמרונות. 
האורקסטרה  (1) אף היא 180 מעלות בלבד. באורקסטרה היו הנגנים והשרים. 
פולפיטום = הבמה (2). 
סקנה פרונס - מאחורי הפולפיטום היה מבנה מפואר ובו עמודים וגומחות לפסלים. גובהו כגובה המושבים הגבוהים (6) משם יצאו השחקנים. מול כל קומה בקיר האחורי הייתה קוואה. מניחים שהצופים בקיסריה לא ראו את הנוף. 
הוומיטוריום (3) היה החלק בין הקוואה התחתונה לעליונה, ושימש לכניסת ויציאת הקהל (מלשון הקאה). 
בתאטרון הרומי, המכובדים ישבו באורקסטרה על כורסאות מאבן. למושבי המכובדים הייתה משענת. 
פוסטקניום – אזור מקורה מבחוץ למקרה שיש גשם. היה קיר מעוגל מאחורי התאטרון. 
אמבולטוריום – מעבר היקפי בחלקו העליון של התאטרון 
אדיטוס מקסימוס  – כניסת המכובדים. 
וולום- יריעת בד שנפרשה מעל כדי להצל, ולהגן כנגד גשם קל. 

היו מספר סוגי תאטראות: 

תרבות השעשועים ברומא הייתה חשובה ליציבות השלטון. ברומא היו מיליון אנשים, חלקם אזרחים מקצתם עבדים. חלק רב היו מובטלים מכל מיני נסיבות, כגון שקרקעותיהם הוחרמו. 
לקיסרים השונים מאז ימי אוגוסטוס היה אינטרס עליון להעסיק אותם בשעשועים ולספק להם לחם כדי שלא יעסקו בפוליטיקה, למנוע אפשרות תסיסה ואיום על השלטון. לאינטרס זה קראו "לחם ושעשועים". 
בנוסף, הקיסרים השונים העניקו לאזרחי רומא ימי שעשועים חינם על חשבון קופת הקיסר, כדי שיזכרו אותם ויכבדו אותם. לכל אזרח היו 20 או 30 ימים בהם היה רשאי ללכת חינם להיפודרום, לתאטרון, אולי לאמפיתאטרון. כשהתחלף קיסר – הקיסר החדש הוסיף ימי שעשועים, כדי שיזכרו אותו. במהלך השנים נוספו ימי שעשועים עד שבסוף ימי האימפריה הגיעו ברומא ל-175 ימי שעשועים בשנה. אולי גם בפומפיי היו דברים דומים. 
רומא הייתה מקום מושבו של הקיסר, והוא עצמו רצה להשתתף בשעשועים. מקור התקציב של הקיסר היה ממסים ששולמו בפרובינקיות. תושבי רומא צפו בחינם, אך לא תושבי הפרובינקיות. 
אמפיתאטרון תקני היה מתקן אובלי (בשונה מתאטרון שהיה חצי עגול) , סגור (אמפי = כפול), שנועד לשעשועים הקשורים לשפיכות דמים. בתחתית במרכז – ארנה = חול, שנועד לספוג את הדם. 
המושבים לא הגיעו לארנה כי שם היו הלוחמים והחיות. 

אמפיתאטרון:

הרומאים לא ירשו את האמפיתאטראות מהיוונים, הם היו פרי התרבות הרומית. 
היוונים אהבו תחרויות וספורט ולא רצח. הרומאים אהבו יותר אלימות. 
האמפיתאטרון תיפקד מאות אחדות של שנים, בהם טבחו וחיסלו אנשים ובעלי חיים, והרומאים אהבו את זה. 
במקום לצלוב אנשים שלחו אותם להילחם באמפיתאטרון. 
סוגי הקרבות היו בין אדם לאדם, בין אדם לחיה ובין חיה לחיה. 
עד המאה ה-3 רדפו והרגו באמפיתאטרון את הנוצרים שהיו דת לא חוקית אז. 
בארץ יש מעט אמפיתאטרונים בעיקר במקומות בהם חיו אנשי צבא משוחררים (בית גוברין, שכם, בית שאן וקסריה. בחו"ל הקולוסיאום ברומא). 

הגלדיאטורים (גלדיוס = חרב) היו אלה שהכניסו לזירה חרב. הגלדיאטורים בזירה היו עבדים, מורדים, פושעים ונוצרים. מי שהוכנס לזירה בעל כורחו לא יכול היה לצאת לחיים, אלא מי ששרד בקרב אחד נכנס לקרב נוסף. היו כאלה שפעלו בזירה מתוך הסדר, הסכם. למשל עבדים שבעליהם הימרו עליהם שהם חסונים, אימנו אותם בבית ספר לגלדיאטורים, והם הצטיינו בזירה. מי שהיה בהסדר ושרד מספר קרבות שנקבע מראש – שוחרר בכבוד רב, והם בד"כ שרדו, וקיבלו חופש ופיצוי כספי. ערב לפני שהגלדיאטורים הוטלו לזירה נתנו להם לאכול ארוחה דשנה במקדש קטן שנקרא סקלום, ולהתפלל למען הצלחתם בקרב שמצפה להם. בד"כ לא היה להם תאבון לאכול, אך הם התפללו והשאירו מנחות. למחרת הם עברו לפני בימת הקיסר בתהלוכה חגיגית, בבגדים חגיגיים, מלווים בתזמורת, ואולצו לקרוא לעבר הקיסר: "שא ברכה הקיסר, היוצאים למוות מצדיעים לך" .

נַאוּמָכֵיאָה (נאוס = ימי, מכוס = לוחם) היה מתקן שנועד להדגים קרבות ימיים. מתקן לנאומכיאה (נאומכייה/נאומכאה) היה אמפיתאטרון, מבנה עגול מסביב, שאליו ניתן היה להכניס כמות גדולה של מים. את המתקן הציפו במים בגובה מטר עד מטר וחצי. עבדים, מורדים או פושעים, הוכנסו לסירות, ודרשו מהם לשחזר קרבות ימיים. המשתתפים נלחמו ולפעמים נפצעו ונהרגו. זה היה שעשוע רומי מקובל בקולוסאום. בתחילת האירוע נתנו ללוחמים להשתעשע בחיות לא מסוכנות – וֶנַטְיֹונֶס = ציד, כגון זאבים. "נוּמֶרָה" הייתה לוחמה בין גלדיאטורים לבין עצמם. כאשר אחד נפל, ביקשו רשות להרוג אותו. אם הקהל אהב את לחימת הפצוע, הקהל צעק "מִיתֶה" = הנח לו, ושיחררו אותו עד לקרב הבא. הפצוע קיבל אורכה של ימים ושבועות. אם הקהל לא אהב את הלחימה של הפצוע, הקהל צעק "יוגולה" = העורק הראשי בצוואר, ופירושו: תהרוג אותו. הקיסר (או מושל או מפקד בכיר בפרובינקיה, שתמיד היה בזירה) הוריד את האגודל כלפי מטה, ונכנסה חוליה שהרגה את הפצוע, גררה את הגופה, וגירפה את הדם. לכן בארנה יש חול. עם תום קרב אחד הכניסו את הלוחמים הבאים, כי היו להם הרבה מורדים. 

ברומא היה אמפיתאטרון כבר במאה ה-1 לפנה"ס, אלא שרומא נשרפה באמצע שנות ה-60 של המאה ה-1 לספירה, בימי נירון קיסר. אספסיאנוס ובְנוֹ טיטוס בָּנוּ אמפיתאטרון חדש וקראו לו קולוסאום, שעומד עד היום ברומא. בקולוסאום ברומא היו 50,000 מקומות: 45,000 בישיבה ועוד 5,000 בעמידה בקורתיקוס. ביום בו נחנך הקולוסאום בשנת 80, בימי טיטוס, הוצאו להורג 5,000 בעלי חיים ביום אחד.

ההיפודרום היה (מיוונית: היפוס - סוס ו- דרומוס - מסלול, מרוץ) מסלול מרוצי סוסים ומרכבות, שהיה בשימוש מהתקופה הארכאית ביוון ועד התקופה הביזנטית. 
גם כיום קיימים מספר אתרי מרוצי סוסים ששמם "היפודרום", לדוגמה במוסקבה ובברלין. 
השימוש בהיפודרום נמצא כבר ביוון העתיקה בראשית המשחקים האולימפיים ועיקרו מסלול מרוצי סוסים שעשוי מקרקע כבושה. 
ההיפודרום פותח באופן משמעותי בתקופה הרומית, (קירקוס מקסימוס ברומא) בה קיבל מאפיינים ארכיטקטוניים ברורים, וארח אירועים מסוגים שונים. 
במזרח התיכון נבנו ההיפודרומים הראשונים על ידי הורדוס, בירושלים, יריחו וקיסריה. 
המחיצה של ההיפודרום באמצע נקראת – ספינה (SPINA  חוצץ) אורך ההיפודרום נע בין 300 ל-400 מ' והוא מוקם בד"כ בקצה העיר. 
זה היה ספורט ששילב דם והקהל אהב במיוחד את הסיבוב בהיפודרום בו בד"כ חלק מהכרכרות היו מתרסקות והיה נראה דם – דבר שהרומאים מאד אהבו. 
היו תחרויות בין קבוצות כרכרות אדומות וכחולות. בארץ נמצאו שני היפודרומים בקיסריה: אחד השתמר, והשני ביזנטי בחנייה.